הרטוריקה אומנות הנאום ובגין 

ד"ר דויד שוורץ: הרטוריקה של בגין

תורת הנאום עתיקת יומין היא, נאום כפי שציין נדבה הינו: ?מקבץ אדם מלים, מצרפן זו לזו ובדרך שאין לה חקר הן נוצצות בברק חיים, יש לו לאדם בידו לא משפט, כי אם שיר מזמור, תגלית, יצירה חדשה, חדוות עולם? (נדבה, 1957).

הנאום קיים מאז למד האדם לדבר. ?הרטוריקה?, "אומנות הנאום עיקרה בשכנוע או בפיתוי? (נדבה, שם). ניתן להגדירה כ ?אמצעי שכנוע לשוני? (לנדאו,1988).

היום כאשר "מנהיגנו אינם מסוגלים למלא אף איגרת של חשבונות", כפי שציין ש"י עגנון, אנו

 מתגעגעים בערגה, למנחם בגין גדול הנואמים  שקמו למדינת ישראל בעת האחרונה.

מנחם בגין הצטיין כאחד הנואמים הגדולים ביותר בימי מדינת ישראל, השימוש שעשה ביכולתו

היה כדי לקדם את רעיון אהבת המולדת, מורהו הגדול הנואם הטוב ביותר בציונות זאב

 ז'בוטינסקי היה מבין האישים הבולטים שהשפיעו על מחשבתו הפוליטית, לז'בוטינסקי אף

 הקדיש את ספרו "המרד". לא פעם הותקף בגין כ"איש הקיצוניות והבינוניות גם יחד. קיצוני בדעותיו

הפוליטיות, ניסוחיו טעונים אש וגופרית". כפי שציין  בנזימן, מבכירי הפרשנים הפוליטיים בישראל,

המבטא תחושתם של רבים מהציבור כלפי בגין, ראש ממשלת ישראל בין השנים 1977 – 1983.

תחושה הנובעת מן העובדה, שמנחם בגין היה נואם מהולל ואחד מגדולי הרטוריקנים בדורו.

בגין ידע להלהיב בנאומיו את הקהל כמו גם להסית אותו נגד מתחריו, ובכך לפתח קשת רגשות עמוקה

ורחבה בין החלקים השונים של העם, מאהבה טוטאלית מצד אחד, לשנאה טוטאלית מצד שני.  למרות

 זאת, למרות היותו קיצוני ידוע בדעותיו-באותה עת כאשר בן גוריון  נידה אותו, השכיל בגין לא רק

לחתום על הסכם שלום ראשון עם המעצמה הערבית הגדולה ביותר – מצרים, אלא להצליח בתוך חודשים

 להיהפך, מאיש המתנגד להסכמי הביניים לאיש העושה  שלום.

כיצד מצליח בגין לשכנע את עצמו ואת עמו לחתום על הסכם שלום הכולל ויתורים נרחבים, ביניהם חצי

 האי סיני ובעיקר פירוק ישובים. כל זאת בשימוש מושכל ביכולתו הרטורית ותרומתה לשכנוע סוחף של

העם וכן לתפיסת מדיניות החוץ שלו, כמקרה בוחן ניתן לבחון את הסכם "קמפ דיויד" והשימוש

 ברטוריקה מסבירה, משכנעת המיועדת להשפיע באמצעות תעמולה ודמגוגיה על התייחסות הציבור

 להסכם השלום.

בגין שהיה מנהיג שנקט בעיקר בלשון ציבורית- סגנון דיבור המתקשר לקבוצה חברתית מרובד מסוים אך

 פנה בעיקר למזרחיים, למקופחים לדתיים ולצעירים, כבר בנאום ניצחון הבחירות של 1977, בגין קרא

להסכם שלום כולל עם מצרים, סוריה וירדן, בגין ידע שעליו לאחד את העם על מנת להגיע להסכמים

שכאלה.

בגין ידע שעליו לקרב את כל אלה שקופחו על ידי השלטון הקודם, ולכן השתמש בפסוקים מהתנ"ך בעת

 נאומו: "ברוך השם כי שמע קול תחנוני... הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד עולם".

משפטים אלה מהתנ"ך סימלו את השינוי העמוק במדינת ישראל, בנאומיו מרבה בגין להשתמש בביטויים

ובפסוקים מעולם הדת היהודית: "ברוך השם", "בעזרת השם", "ריבונו של עולם" - כל אלה ועוד מופיעים

כמעט בכול נאום שנשא. בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה חש הציבור הדתי, גם מי שלא הצביע ליכוד,

 כי הם במחנה המנצחים, ובממשלה שתוקם יהיו שותפים שווים ורצויים.

בעזרת הרטוריקה הוא נתן לבני עדות המזרח אשר לא חשו חלק ממוקד קבלת ההחלטות את התחושה

שישראל היא הבית שלהם, הקרין אהבה, חמלה, רחמים, חיוך ואבהות, בנאומיו העניק להם תחושה של

שוויון. כמי שלא נשא באחריות לקשיי הקליטה שלהם תחת שלטון יריביו. הפגין כלפיהם תחושה של

אהבת אב והם גמלו לו באהבה ובהערצה. היחס בין בגין ובין תומכיו מבוסס על עולם דימויים משפחתי.

 את פקודיו במחתרת כינה מתוך אידיאליזציה "אחיי, בני המשפחה הלוחמת", ואל תוך ה"משפחה" נכנסו

 תומכיו החדשים. המארג המעין משפחתי שהתפתח בינו וביניהם הוא המפתח לתהליך שלבסוף הביא את

 בגין לשלטון. בעזרת העלאת בעייתם המיוחדת בנאומיו כביטוי של בעיה לאומית כוללת וכך העלה את

 ייצוג האינטרס הקבוצתי שלהם למדרגת אינטרס לאומי. בנקודה זו נפגשו האינטרסים של "חרות"

 ההיסטורית ושל יוצאי המעברות. בכל פעם שפנה בגין אל שומעיו, הוא העביר להם את תחושת שוויון,

 העמיד עצמו ואותם בשורה אחת והציג עצמו כשווה בין שווים.

כשדיבר על עשייה פוליטית נטה בגין לדבר בלשון רבים בגוף ראשון- "עשינו", "התלבטנו", "בנינו" ועוד.

הוא לא העביר את התחושה כי האדם הוא העומד במרכז, אלא להפך: הוא, חבריו ועמיתיו הם אלה

שהתלבטו בעת קבלת ההחלטות, הם שנושאים בעול, הם אלה שנקטו את המעשים – בגין כחלק מקבוצה.

בגין היה נואם כריזמטי, שמודעותו הגבוהה לקהל המאזינים, ולא משנה היכן, התבטאה בכך שידע לשלב

משפטים אשר יקלטו אצל הקהל המאזין. אם היה זה נאום בחירות, דיבר בגין בלשון העם בשילוב מספר

 פסוקים מהתנ"ך, ואם היה זה נאום בכנסת כגון הנאום בבואו של נשיא מצרים, סאדאת לישראל, שיבץ

 בנאומו משפטים באנגלית ואמירות לטיניות, כמקובל אצל נואמים מקצועיים בתרבות האירופאית. בגין

 ידע להזמין תשואות אצל הקהל ו"כאילו" סרב לקבלן- "אינני מאמינים בכוח, אנו מאמינים בזכות".

בגין היה נואם אשר נקט בפתיחות חגיגית וג'סטות  "עמיתי, חבריי וידידיי", "ערב טוב", וסיים "בעזרת

 השם". הוא השתמש בביטויים מן המקורות, הצטיין בשילוב ניבים ופסוקים, לדוגמא: בנאום חתימת

הסכם השלום: "היום נניח את אבן הפינה ..., זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בו" (נאום חתימת חוזה

השלום, 26/3/79). בנוסף הרבה להשתמש במשפטים קצרים וקליטים, דוגמא: "לעולם לא נעמיד בסכנה

את עמנו" (נאום בכנסת, נובמבר 1977). אך היו כמה ביטויים שחזרו באדיקות בנאומיו, כגון: "אם

 אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (הארץ, 24.9.78), "הבאנו שלום עליכם" (ידיעות אחרונות, 23.3.79).

סגנון זה שכיח במצבים של קונפליקט פנימי עמוק כפי שהיה שרוי בו בגין בלכתו לקראת הסכם שלום עם

 מצרים, הסכם אשר נגד בתחילה את עקרונותיו ואמונותיו המוצקות עד שלב זה.

סגנון זה משתלב יפה עם מאפיינים של רטוריקה סגנונית, כמו: פנייה אל הרגש – בגין השתמש בדימויים

רבים מן השואה, ביודעו שזהו נושא אשר יעורר כל יהודי אשר ישמע דברים הקשורים אליו "את שמה

נשאו אבותינו הקדושים בהיסחבם על ידי אויב משמיד אכזר לכל המיתות המשונות" ( נאום הצגת

 הממשלה החדשה, 20.6.77) בגין הזכיר את מה שקרה לאביו, שיחד עם חמש מאות מיהודי בריסק בליטא

 הוטבע בנהר בוג, וברגעיהם האחרונים שרו "התקווה" ו"אני מאמין בביאת המשיח". בלטה אצלו עוצמת

 הקשר בין השואה והתקומה במחשבתו). גם בנאומו בכנסת, בעת ביקור סאדאת, הזכיר  בגין את השואה

 "איש לא בא להצלתנו, כאשר מיליונים של בני עמנו הושמדו". בגין כרך עם השואה גם את מוטיב הילדים

"מיליון וחצי מיליון ילדי ישראל הקטנים, הושמדו בכל המיתות המשונות".

השימוש היה ברור- להסביר בצורה חד משמעית, הן לעם ישראל והן למנהיגי מדינות ערב, שהארץ שייכת

 לעם ישראל, ואף אחד לא יוכל לקחתה.

הכושר לעורר רגשות אצל ההמון במהלך נאום המנהיג, שהיה אחד מסמליו הידועים של בגין, הפנייה

 לאמוציות ולתחושות ציבור המאזינים ניכרה לדוגמא בשימוש בילדים שמילאו תפקיד מרכזי בנאומים

השונים. ילדים הם דבר רך, פיוטי וטהור. הפגיעה בהם היא מהפגיעות המזעזעות ביותר, זוהי פניה לרגש

 שמשאירה חותם עמוק ביותר.

עוד עשה שימוש באפקט רטורי- להעניק הנאה אסתטית לנמען ורצון להשיג בכל מחיר את הסכמתו

 לעמדה שמציג המוען, ועקב כך לעיתים, המאמץ להוכחת האמת נדחק הצידה – בגין, שידע שישראל

תשלם מחיר יקר בעבור הסכם השלום, ניסה כל הזמן להנמיך את משמעות האירוע ולהעלות את חשיבות

 הסכם השלום ההיסטורי "אני מביא לכנסת, את בשורת השכנת השלום בין ישראל ובין הגדולה במדינות

ערב. ישראל השיגה תנאי בטחון מספיקים ומספקים, הסכמה שצה"ל יישאר ביו"ש, תעלת סואץ פתוחה

 לשיט ישראלי, אזור מפורז בסיני, מיצרי טיראן יוכרזו כנתיב מים בינלאומי", ובכך ניסה בגין לדחוק את

ה"אמת" הצידה – החזרת סיני.

הסברה, שכנוע, תעמולה. 

הסברה – היא מסירת סיבות למצבים בעייתיים או הבהרתם או הצדקתם, כדי ליצור לגיטימציה למשהו

עתידי, כאשר ההסברה עצמה אינה מובילה לפעולה, ואילו שכנוע בא בכוונה להוביל לאיזושהי

מסקנהפעולה לעשות משהו.

בגין השתמש הרבה בשתי שיטות אלה: תמיד השתמש בשואה וברעיון שלמות המולדת כדי להסביר

 ולשכנע את העם בצדקת מעשיו ולגבי שלמות המולדת, הסביר בגין לעם כי "חוק עולם הוא", אמר

 בנאומיו ביום הקמת המדינה, אם משהו מעביר קו בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקו

המלאכותי – להעלם. עתה משבחר, לא הותיר מקום לספק בדבר כוונותיו: השומרון יהיה פתוח

להתנחלות, כמו שטחי הארץ האחרים "יהיו הרבה אלוני מורה", אמר. הוא התפלמס עם מי שיכנה את יו"ש שטחים מוחזקים ואמר: "אלה שטחים משוחררים, השייכים לעם ישראל. הממשלה החדשה תקרא לצעירים לבוא וליישב את הארץ.

שיא יכולתו כמסביר וכמשכנע, הופיעה כאשר נאלץ בגין להסביר כיצד הוא מקבל את החלטה 242 – מבחינה מדינית, הייתה הנקודה הקריטית קבלת החלטה 242, אותה החלטה עצמה שבגין דחה שבע שנים לפני כן בתקיפות בלתי מתפשרת. האופוזיציה לגלגה עליו, על שהוא מקבל את שקודם דחה, אך קרטר ולימים גם סאדאת, ראו בכך אומץ לב ציבורי ומנהיגות חזקה. הוא עצמו הסביר את שינוי עמדותיו בשני נימוקים: הראשון- הקשר המדיני של הדברים וההתפתחות ההיסטורית, והשני- פרשנות משפטית חדשה להחלטה. אז, אמר, היה מדובר גם בנסיגה ביו"ש, כמעט מכל השטחים, משום שהכול היה מקשה אחת. אך בינתיים מת נאצר, פרצה מלחמת יום הכיפורים וכונסה וועידת ג'נבה שהחלטה זו עומדת בבסיסה. לא יעלה על הדעת שבמדינה מתוקנת תתנער ממשלה חדשה מהתחייבויותיה של ממשלה קודמת במדיניות החוץ. ההחלטות ההן התקבלו כבר וישראל לא תוכל לעמוד בביטולן.

השכנוע קיים בצורה של תעמולה משום שגם בהם אנו מנסים לגרום למשהו ש"יקרה", אך ההבדל הוא בעוצמה. בשכנוע אנו מוכיחים שיש לנו עוצמה להשיג תוצאות על ידי השפעה באמצעים לוגיים על המחשבותהתנהגות של מישהו אחר ולעומת זאת, בתעמולה ובדמגוגיה, אנו משיגים את התוצאות בגלל יחסי כוחותעוצמה לא שווים, כאשר העדיפות היא לבעל הסטטוס הגבוה יותר. שכנוע טהור במצבים ספציפיים – דיסוננס קוגניטיבי קונפליקט פנימי, בין מה שהאמין בו עד היום לבין מידע חדש שהגיע אליו, ובמצב זה יוצר בקרבו אי נוחות מנטאלית . בגין בחר כהתמודדות בשתי דרכים עיקריות לפתרון הדיסוננס שהיה שרוי בו, מאז החליט שהוא, בגין, יורשו של ז'בוטינסקי וחסיד א"י השלמה, פונה לכוון הסכם שלום עם מצרים, הסכם שיוביל בהכרח לפינוי שטחים – האדרה ודיפרנציאציה. כמעט על חברי הכנסת השתתפו בדיון על אישור הסכמי קמפ-דיוויד. בדברי התשובה, דיבר בגין על חשיבות השלום ועל בניין הארץ. זה היה אחד המעולים שבנאומיו, נאום שביטא יכולת רטורית נדירה לצד מחויבות עמוקה להשקפת עולמו, ובמהלכו סקר את תהליך השלום מנקודת מבטו האישית ואת עמידתו בלחצים... "הפעם דנים בהסכם לעשיית חוזה שלום... אשרינו שזכינו ללילה הזה... במשך 9 חודשים", הוסיף בגין, "עמדתי בלחץ שלא היה כמוהו- מכשול לשלום, כך נכתב בכל העיתונות העולמית... אבל אחר הניסיון הזה אני אומר לכם, גבירותיי ורבותי, אילו ועידת קמפ-דיוויד היתה מסכימה לכל ומתפוצצת רק על עניין היישובים, כל ישראל כולה לא היתה עומדת בשום אופן בפני העולם... ובאחד הימים לא היתה לה ברירה, אלא להכריז על כניעה". מעל במת הכנסת הסביר את דרכו בהשתחררות מקרני הדילמה. "לא ניתן לפוצץ את הועידה על היישובים, הברירה היא אחת, האפשרויות הן שתיים, כל חבר כנסת צריך לדעת אותה ולא להשלות את עצמו". ואז הבהיר את השיקול המרכזי שהביא אותו לבסוף להכריע בעד פינוי היישובים- "את כולם אני אוהב, כולם בלב, עמוק פנימה,... אבל כאשר אני ממלא תפקיד של רה"מ, חובה עלי לחשוב על התוצאות של החלטה זו. מוטלת חובה על ראש ממשלה לדאוג לכך שלא תפרוץ עוד מלחמה ולא יהיה עוד קטל ולא תהיה עוד יתמות ולא יהיה עוד שכול". בגין פירט את ההישגים לישראל(האדרה)- "חוזה שלום עם המדינה הערבית הגדולה ביותר, הסכמה שצה"ל יישאר ביו"ש ,אזור מפורז בסיני...".

בגין גם ידע ליצור הפרדה בין הדברים- מאחורי ההבחנה המושגית מסתתרת הפרדה בין המרכיב האידיאולוגי שבמדיניות ובין המרכיב הפרגמאטי, של כורח של המציאות של מפלגת שלטון. בגין לא התחרט על ויתוריו בקמפ-דיוויד. הוא התלבט הרבה, כמעט נקרע בינו לבין עצמו עד שקיבל את ההחלטה. מרגע שקיבלה, הביא אותו יושרו האישי לכלל שכנוע עמוק בצדקת המהלך, שכנוע שעמד בחליפות העיתים כל ימיו. בהסכמי קמפ-דיוויד ראה לא רק תמורה הכרחית "למען הוצאת מצרים ממעגל המלחמה"... הוא האמין, כי בחותמו על הסכמים אלו הבטיח לישראל את שני היעדים הקבועים של מדיניותו- את השלום ואת שלמות המולדת.

אנו רואים שבגין השתמש, הן בהאדרת הסכם השלום והן ביצירת שונות ו הבדיל בין שטחי יש"ע לבין סיני, אותה אף פעם לא ראה כחלק מארץ ישראל השלימה, ולמרות הכאב על

פינויה ,פחות נגע לליבו סיני, מאשר יש"ע- בהביאו את התוכנית לפני הכנסת, קבע בגין את המסגרת האידיאולוגית במילים ברורות: "ישראל עומדת על זכותה ותביעתה לריבונות על יהודה, שומרון וחבל עזה". בגין יצר הפרדה ביניהם, בעזרת יכולתו הרטורית המופלאה שכנע את העם ואת חברי הכנסת בצדקת הסכם השלום.

תעמולה נועדה כדי לפקחלגייס תמיכה, לשכנע בצורה חד כיוונית בצדקת רעיון כלשהו. האפקט אותו היא רוצה להשיג הוא אותו אפקט של שינוי ההתנהגות של מי שחשוף לתעמולה. ישנו שימוש בלשון של מעין ציווי על השומע לקבל את הרעיות ולהשתכנע בצדקתו. בגין לא נהג להשתמש בציווים אל העם, הוא פנה אליהם בתואר: "אחיי", "ידידיי", "רעיי ועמיתיי". אך כדי לשכנע את הכנסת פנה אליהם בצורה חד משמעית "אני מביא לכנסת, ובאמצעותה לאומה כולה, את בשורת השכנת השלום בין ישראל ובין הגדולה במדינות ערב... מצב המלחמה יגיע לסיומו עם חתימת חוזה השלום. תהיה נורמליזציה , יחסים דיפלומטיים, יחסי כלכלה ותרבות... חייבים לבחור בין שתי האפשרויות!"

דמגוגיה- שימוש במילים בצורה בלתי הוגנת למטרות אנוכיות ולרכישת עמדת מנהיגות, דמגוג מוצלח חייב להיות אמר של רטוריקה שהיא, תורת השימוש במילים בצורה יעילה, כדי להשפיע או לשכנע את הזולת. מכאן, כי האמצעים המשמשים ברטוריקה קיימים גם בדמגוגיה, ולכן יתקשה לעיתים המאזין הפשוט להבחין בהונאה דמגוגית, בעיקר שזו נשענת על יצרים ואמונות הקרובים ליצריו או דעותיו. לא פעם האשימו יריביו של בגין בעיק ר בן גוריון את בגין כדמגוג.

מנחם בגין פיתח יכולת שכנוע רטורית שהיתה נישקו האישי לאורך כל דרכו הציבורית – פוליטית. יש שכינו אותו אמן הרטוריקה ויש שראו בו דמגוג הנוקט בלשון מיליטנטית המאיימת להביא לסילוף ועיוות נורמות דמוקרטיות. כך או כך, הרי שכושרו הרטורי של בגין, נאומיו חוצבי הלהבות, הפאתוס שלו, ריתקו אליו תשומת לב רבה.

בבחינת הדברים – בגין היה מודע לכח המאגי של המילה המושמעת, יכולת הביטוי שלו היא במילה המדוברת, בגין כמו מנהיגים רבים אחרים, נסחף לעיתים בדברי עצמו, והרבה לפלוט סיסמאות והבטחות שלא היו משמיעים אותן בראש צלול ובדעה מיושבת.,כפי שהביע דעתו אחד מבכירי מפלגת העבודה באותה תקופה, "בגין השתמש במילים בפזרנות לא תיאמן, עד שנהפכו לחסרות ערך, ויותר מכל במילה שואה. הוא הרבה לאזכרה לשם הצדקת פעולות פוליטיות מן המניין, שרבות מהן נתונות בויכוח ציבורי. בגין יצר מושגים וטבע מטבעות לשון שנהפכו לגורמים פוליטיים – " כל העולם נגדנו"... וכפי שהוזכר , בגין החליף את התווית הפאשיסטית ב"תווית פופוליסטית של מנהיג עדין, צנוע ואבהי, הדואג לצרכיו של ההמון, מאזין לרצונותיו וממלא את צרכיו".

הליכוד בראשות בגין ב 1977, היתה פופוליסטית מפני שנהנתה ממצבור משאבים שהיו באותו זמן העם מרגיש עזוב, נטוש, ישראל השנייה, עדות המזרח. לטענתו, תנועה פופוליסטית תצמח בתנאים של משבר במצב שבו השלטון הקודם לא פתר את הבעיות.

הפופוליזם מתבטא גם בהופעות רבות בכיכרות העיר או באמצעי התקשורת, שיח של סמלים וסיסמאות, פנייה לרגש ולא לשכל, דבר שבגין הצטיין בו – כשאומרים מילה מדוברת יש לעשות אבחנות. הרצאה בפני מספר שומעים מוגבל אינה כנאום בפני אלפים ורבבות. כוחו של בגין היה רב מכל בקטגוריה השנייה, בהרצאות ובדיונים כוחו יותר מוגבל. בעימות הטלוויזיה עם שמעון פרס ערב הבחירות ביוני 1981 יצא וידו על התחתונה, כפי שמצאו מכונים לחקר דעת הקהל. לעומת זאת, בנאומי הכיכרות היה במיטבו. ניסיונו של פרס להתמודד עימו על פי אותו ז'אנר הבליט את חולשתו בהשוואה לכוחו הרטורי של בגין.

בגין גם הצטיין בעיקר בפנייה בלתי מתווכת לקהל –נאומי כיכרות, עצרות בחירות. משום שאז דיבר אליהם ישירות,ולא נאלץ לעבור מנגנון מתווך, ולכן, השתמש בשיטה של נאום לאומה, ערב יציאתו לוועידת קמפ-דיויד, משום שידע שיצליח לשכנע את העם במידה ויבוא עימו במגע ישיר, מה שאכן ארע.

שימוש במטאפורה להעברת תכונה או רעיון ששיכים לאובייקט אחד, לאובייקט שני. עוזרת להעביר תחושות מורכבות על ידי השוואה בין שני אובייקטים שלכאורה, קיים חוסר דמיון ביניהם וכן היא עוזרת לחזק את הקשר עם הקהל המכיר את הדימויים האלה ונמצא בתוך הקונצנזוס וכך יש תרומה לבניית המציאות. זהו אחד התחומים שהיו מהחזקים ביותר אצל בגין, ודי אם נמנה מספר דוגמאות: בנאומו לפני היציאה לקמפ-דיוויד, אמר בגין כי הוא "מושיט יד לשלום" , הדגש על המילה ידידות ותרתי המשמע של המילה שלום זוהי המטאפורה. בנאום הסיכום בכנסת אחרי ההצבעה בעד ההסכם – בגין העביר שדר אישי לסאדאת "אשר באומץ ליבו כאשר מקהלת זאבים סביבו מדמשק ועד בגדד, החליט לעשות את הצעד לשלום". אחת המטאפורות היפות ביותר שצייר בגין, היתה בעת נאומו בקמפ-דיוויד, מיד עם חתימת חוזה השלום "השלום הוא היופי בחיים, הוא כמו זריחת השמש, זהו חיוכו של ילד, אהבת אם, שמחת אב, איחוד משפחה, ניצחון האמת והצדק".כאן אנו רואים כיצד צייר בגין את השלום, והכל על מנת לשכנע את העם כי זהו המעשה הנכון ביותר, ואין שום דרך אחרת.

שימוש באנאלוגיה- דמיון בין ישויות מושוות היוצר אסוציאציות שונות והעוזר להבין את המציאות מנקודת מבטו של הדובר. דבר המוסיף צבע לנאום וחשוב שזה יהיה מוכר לקהל. לדוגמא:  השווה את ישראל למכבים – "אנו איננו חלשים וכמו המכבים אנו יכולים לנצח את התוקפים אותנו"). פנה כאן בנאום לעם המצרי, ורצה להראות להם את עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל. כדי ליצור הפרדה והבדלה בין שלום עם מצרים לבין יחסה של ישראל לאש"ף, השווה בגין את אש"ף לנאצים "האירגון השחור ביותר מאשר ארגון נאצי שקם במציאות האנושית. כמו הנאצים הם רוצחים יהודים בשל היותם יהודים, הם הנאצים המודרניים של ימינו ואין לרחם עליהם".  בעצם השוואה זו יוצר בגין אצלו ואצל העם, את אותה ההפרדה, הכו נחוצה לפתור את הקונפליקט הפנימי ואת הדיסוננס הקוגניטיבי שחש כל יהודי באשר הוא יהודי, בבואו לחתום על הסכם שלום עם מצרים. שימוש בקונוטציות – בדרך כלל שליליות, זהו אמצעי שכנוע סמוי הפועל על הרגש המועדף על הפוליטיקאים. בגין השתמש בעיקר בקונוטציות על השואה, תוך שימוש בילדים שנרצחו "איש לא בא להצלתנו...כאשר מיליונים מבני עמנו, ובתוכם מיליון וחצי מיליון ילדי ישראל הקטנים, הושמדו בכל המיתות המשונות...ומשום כך אנחנו נשבענו אמונים...לעולם לא נעמיד עוד בסכנה את עמנו,לעולם לא נעמיד את נשותינו ואת ילדינו אשר חובתנו להגן עליהם" נאום זה היה בעת ביקור סאדאת בכנסת, וכך הפעיל את רגשות הקהל.

שימוש במגבירים- זהו אמצעי שכנוע גלוי, המציאות מוצגת בצורה קיצונית. זה מעניק עוצמה, חשיבות ורשמיות. בגין השתמש הרבה במילים מגבירות כמו: "מאוד, גדול, טוטאלי, הרבה". כל המילים הללו נועדו לייחס יתר עוצמה למשפטים החזקים בלאו הכי שידע בגין לנאום בנאומיו.

שימוש בלשון רטורית– השאלה הרטורית מעוררת את רגשות הקהל בעזרת הפאתוס הרב הנלווה אליה. אמצעי זה מאפיין רבות את סגנונו של בגין, עד כי הפך להיות מסימני ההיכר של נאומיו: "...אני צריך לומר לכם משהו על הישובים, כמה הם יקרים לי...מותר לראש ממשלה לדאוג לבנים בישובים או אסור לו?...". שימוש באירוניה- גישת הדובר בצורה עקיפה ללא חשיפת המסר, סרקזם, ציניות, תלויה בקונטקסט ותעשה בפני קהל מבין עניין. "שואף השלום הערבי המובהק ושמו סאדאת". בגין כתב במאמר לעיתון "מעריב", בו הוא שולל את הסכם הביניים עם מצרים, ומהעדיף לקרוא לו הסכם שלום. "אולם בתנאים המוצגים על ידי סאדאת והמתקבלים בישראל רק על ידי עבדי הקרמלין". כאן מתייחס בגין באירוניה לאנשי מפלגת העבודה, המוכנים לוותר על המדינה תמורת הסכמי הביניים.שימוש בחזרה תחבירית- חזרה על מילה, ביטוי וכדומה לשם הדגשת הדברים. במהלך דיון מדיני על הסכמי קמפ-דיוויד, אמר בגין "אני רק מבקש שכל חברי הכנסת, נציגיו של עם גדול שסבל הרבה, נלחם הרבה, הקריב הרבה, יידעו להעריך את המשמעות המוסרית של המפנה הזה". כך ביקש בגין לתת דגש על ההסכם המיועד ל"עם למוד הסבל".בנאום בכנסת בעת ביקורו של סאדאת, אמר בגין "כולנו מאוחדים בשאיפה וברצון אלה-להביא שלום, שלום לעמנו, שלא ידע שלום...ושלום לשכנינו.. כאן שם דגש על השלום, שהוא החשוב ביותר לעם ישראל. בגין בדברו על מניעת מדינה פלשתינאית בעת העימות ב- 1977: "המניע של הקמת מדינה פלשתינית, כל נסיגה מיו"ש פרושה המעשי הקמת מדינה פלשתינית. הקמת מדינה פלשתינית – סכנת נפשות למדינת ישראל". כאן שם בגין דגש על מניעת הקמת מדינה פלשתינית, לעומת הרצון לשלום עם מצרים.

מעטים מול רבים - הלוחם העברי מוצג כ"דור חדש", אדם שנלחם ולא מת על קידוש ה'. שני גיבורים משחקים במגרשו  של בגין: "הם" ו"אנחנו" ולאורך כל הדרך הוא מנסה להרחיב את ה"אנחנו" ולהקטין את ה"הם", "יום אחד לאחר שהכרזנו על עצמאותנו, הותקפנו משלוש חזיתות, מעטים מול רבים, חזקים מול חלשים". מבנה נאומיו של בגין מציבים את העולם כולו כמדבר גדול ובו שני גיבורים בלבד: "הם ואנחנו", השורות מתלכדות כראוי רק אם כנגד ה"אנחנו" מוצב גוף גדול ומאיים, לא חשוב כלל מי הם אותם "הם" – רוסים, סינים, המערך, מחבלים, עיראקים או אמריקאים. כך מצליח לאחד מאחוריו את כל תומכיו כנגד ה"הם", וכך לרכב על גלי האהדה.

זכותנו על ארץ ישראל- הגלות הייתה מציאות כפויה והצדק ההיסטורי אומר שעם ישראל צריך לחיות בא"י, דבר ששימש כצידוק עבור בגין לאחזקת השטחים "בנינו את א"י לאורכה ולרוחבה ...זאת א"י – ארצנו שלנו, מולדתנו, מה רוצה המערך? למסור את ההר הגבוה, שומרון ויהודה לערפאת.

מיתוס המנהיג- מסוגל לבצע את המשימות ההיסטוריות החשובות העומדות על הפרק, "לא קם עוד מנהיג כבגין, שמשנתו היתה כל כך סדורה, מוצקה: לשמור על שלמותה של א"י ולדבוק בערכי הדמוקרטיה, הצדק ושלטון החוק במדינת היהודים". דוגמא נוספת "המנהיג שבבחירות העבר היה דמות שהובילה אנשים וקראה להם ללכת אחריה, מגלה עכשיו שתי פנים, המשלימות זו את זו. הוא מעין משיח המבטיח גאולה בדרך והוא אך קורא לילדיו להירגע ולהמשיך בתנומתם. שתי הפנים בונים את המיתוס "היהודי הימני" המבטיח גאולה מתוך המצוקה והקורבן".

מיתוס גאולת ישראל – בגין מציג את ההיסטוריה של העם היהודי כמעבר מגיהנום השואה לגאולת ולידת המדינה העברית "באתי מארץ ישראל, מירושלים, כבן לאומה היהודית וזה המקום לחזור לבית אמי ואבי שאינם עוד, שנרצחו עם עוד ששה מיליון אנשים..."(19).

מיתוסים תנכיים – לעיתים בחר בגין להשתמש בפסוקים ובסיפורים ידועים מהתנ"ך, אם כי שינה בהם, הוסיף וגרע, על מנת להתאימם לדבריו ולהעביר את המסר המבוקש.  למשל מיתוס העקדה בו השתמש בנאום שנשא בכנסת כשביקר בה סאדאת לראשונה: "ברכתנו שלוחה לנשיא...לרגל חג הקורבן. החג הזה מזכיר את העקדה. היה זה הניסיון שבו העמיד בורא העולם את אבינו...באמונתו..., ואברהם עמד בניסיון הזה".

שימוש בסמלים – סמל: אמצעי להצגת ערך מקובל באותו זמן ובאותה חברה ותקופה. על ידי הסמל, קהל המאזינים עשוי לקבל משמעויות חדשות ומותאמות לנושא. ישנם סמלים מילוליים וסמלים ויזואליים.

כפי שניתן להיווכח, מנחם בגין היה אמן הרטוריקה וידע לעשות שימוש להשגת מטרותיו - הן בקרב קהל הבוחרים, במפלגתו והם במערכת הבינלאומית. חשוב לציין שהדוגמאות שהובאו בפרק זה הן כטיפה בים הרטוריקה בשפתו של מנחם בגין, שהצטיין בסגנון מרשים ומרתק.

בגין כיהן פעמיים כראש ממשלה והיה הראשון שחתם על הסכם שלום עם מדינה ערבית, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1978. בגין מאופיין בדמות המנהיג הרומנטי, אסכולה שהדגישה את הרגש תוך שימוש בביטויים עזים ועשירים. בעל שפה ציורית ומרובת מטאפורות וקונוטאציות. כושרו הרטורי של בגין, נאומיו חוצבי הלהבות, הפאתוס שלו, ריתקו אליו תשומת לב רבה - גם שתוכן דבריו, נימתם, חריפותם, צפויים מראש, אך דרכי השכנוע שפנו הן לרגש והן להיגיון, הפכה אותם למרשימים. היטיב לתאר זאת עזר וויצמן, מנהל הקמפיין שהוביל למהפך ב- 1977:"נאומיו היו ציר מרכזי בחייו... האיש שמכשיר חייו העיקרי הוא הנאום, זקוק היה לדרמה בהופעותיו, נאום ללא דרמה אינו נאום. את הדרמה סיפקו המילים הגדולות הבומבסטיות, בגין נהג להפקיר את המילים למען הדרמה... לעיתים נפל בשבי המילים של עצמו". למרות המחלוקות שעוררו דבריו וסגנונו נוצרה הסכמה רחבה על כך שאין הוא פוליטיקאי צר אופקים, כי אם מדינאי לאומי, שטובת העם והמדינה קודמים אצלו לכל.

בגין היה ונותר אדם מאמין, גדל בבית שהתנהל ברוח המסורת היהודית. זיקתו העמוקה לדת באה לידי ביטוי בסגנון נאומיו הרבים עד יומו האחרון השפיעה רבות על מנהיגותו וסגנון נאומו הפוליטי במהלך כל דרכו הציבורית. בדבריו הוא הרבה בביטויים הלקוחים מעולם הדת, כגון "ברוך בשם", "ריבונו של עולם" ועוד רבים אחרים, ואף שילב פסוקים מהתנ"ך בנאומיו, כשהוא מתאים אותם לסיטואציה הנידונה. המוטיב היהודי מסורתי בנאומיו של בגין משתקף גם באזכור הרב של המונח "ארץ ישראל", מונח בעל קונוטציה תנכית- היסטורית המדגיש את הזיקה שבין העם היהודי למולדת ההיסטורית המקודשת בגבולותיה המקראיים.  מנחם בגין שנולד בפולין והשתייך לדור השואה, בה איבד את כל משפחתו והועלם התרבותי בו גדל. עובדה זו משתקפת בנאומיו ובמיוחד בנטייתו להרבות באזכור מעללי הנאצים, תוך הדגשת הקשר האישי שלו. בגין  שהציג עצמו כממשיכו של זאב ז'בוטינסקי, אף נשא את ההדר והאצילות ושילבם בנאומיו, בפתח דבריו הקפיד לפנות לנוכחים במילות כבוד, אפילו אם היו יריביו המרים ביותר.

נקודה נוספת המאפיינת את סגנון נאומיו היא העובדה שנהג לדבר בלשון רבים, תוך שהוא פוסל את הגדלת "האני הפרטי" ומעמיד את הקולקטיב במרכז. הקשר של בגין לתנועה הרוויזיוניסטית ולציונות, עולה מתוך נאומיו שבהם עשה שימוש במיתוסים שליוו את תהליך עיצוב הציונות. אחד המיתוסים הוא "המעטים מול רבים", שבו גוברים המעטים בכוח הרצון והזרוע על אלה שבאו לכלותינו. מיתוס זה הוביל את בגין, בהרבה מקרים, להבחנה שעשה בנאומיו בין "אנחנו" ו"הם", שמהווים את האויב מהבית ומחוץ. נקודה זו מתקשרת למיליטנטיות, התובענות והכוחניות שליוו את נאומיו. העובדה שגדל בגולה בצל מלחמות העולם עם זיכרונות של מוראות מלחמה, השפיעה על כך וכן היותו מפקד האצ"ל שהייתה מערכת המאופיינת מטבעה במיליטנטיות ובכוחניות. חשוב להדגיש כי בנאומים שנשא בכנסת, הקפיד לשמור על שפה מכובדת, אך בד בבד תקיפה ותובענית. בגין הצטיין כפרלמנטר עפ"י רוח המסורת הפרלמנטארית האירופאית אותה כיבד.

מנחם בגין הצליח לשכנע את עם ישראל בצדקת דרכו המדינית ובצדקת הסכם השלום עם מצרים. השכנוע היה באמצעות כלים רטוריים רבים ומגוונים. לאחר שהתגבר על הקונפליקט הפנימי שלו לגבי הסכם השלום הכולל נסיגה מיישובים ישראלים שכנע בגין את העם להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם וכך סלל את הדרך להישג הראשון והגדול ביותר של מנהיג ישראלי - חתימת חוזה שלום עם מעצמה ערבית גדולה - מצרים.

בימים אלו אנו מתגעגעים לשפה, לסגנון, לג'סטות, לצבעוניות, לעושר ולחן שאפיינו את נאומיו של בגין, אשר רבים חשים כי נעלמו ממפת השיח הציבורי ופינו מקום לשפה טלוויזיונית מקוצרת,

אשר אינה אמוציונאלית, ואינה חודרת אל הלב.

היום הוא עידן "הטל פוליטיקאים"(פוליטיקאים המתאימים עצמם לטלוויזיה),כפי שמציינת גלילי, ולא ימי הנואמים הגדולים בציונות אשר שאפו כמו בגין  וז'בוטינסקי להיות  גואלי הציונות.